בטור הקודם הצעתי ניסוי קטן בשפה – לשים לב למילים שאנו בוחרים כדי להיות מודעים. קיבלתי לא מעט תגובות אבל היתה תגובה אחת שחזרה על עצמה – " זה יפה – אבל מה עושים כשזה כבר קורה ? " ה"זה" הזה הוא חרם.
מילה קצרה שמאחוריה מסתתר אחד הדברים ההרסניים ביותר שילד יכול לחוות בתוך מערכת חינוכית וקהילתית. חרם הוא לא רק ש"לא משחקים איתו". חרם הוא מבט שמוסט הצידה , לחישה במסדרון , בדיחה שנאמרת בקול רם מדי כדי לפגוע ושתיקה רועמת של מבוגרים שמעדיפים להאמין ש"זה יעבור"… והוא כמעט תמיד קורה ליד שער פתוח – של בית ספר , של חוג , של אירוע קהילתי – אבל עבור ילד אחד השער הזה נסגר… הילד המוחרם לא תמיד יודע להסביר מה קורה לו.
לפעמים הוא מפסיק להזמין חברים , לפעמים הציונים יורדים , לפעמים ההתנהגות משתנה ומה שהכי כואב – לפעמים הוא מתחיל להאמין שהוא הבעיה. המחיר של חרם אינו רגעי – ממחקרים ושיחות עם אנשי חינוך וטיפול עולה שדחייה חברתית בילדות עלולה להוביל לחרדה , ייאוש , דכאון , פגיעה בדימוי העצמי וקשיים ביצירת קשרים חברתיים גם שנים קדימה . ילד שלומד שהוא "לא רצוי" לוקח את השיעור הזה איתו הלאה , הרבה מעבר לשער בית הספר.
אבל חרם הוא לא רק סיפור של ילדים – הוא מראה של התרבות שסביבם. כי חרם לא צומח בוואקום. הוא ניזון משפה של תיוג ( "הוא כזה" , "היא תמיד" ) ,מתרבות של השוואה ותחרות , מקהילה שלפעמים שוכחת שילדים לומדים קודם כל ממה שאנחנו עושים – לא ממה שאנחנו אומרים.
וכאן חוזר הניסוי מהטור הקודם והפעם באור קצת פחות נוח. כשילד מודר , מה אנחנו אומרים לידו ? כשאנחנו שומעים על "ילד בעייתי" האם אנחנו שואלים מה עובר עליו או שאנחנו ממהרים להתרחק ? וכשזה לא הילד שלנו – האם אנחנו מתערבים ? במהלך התקופה האחרונה בדקתי מה קורה כשמבוגרים בוחרים לא לשתוק ועשיתי זאת בעזרת פעולות קטנות – שיחה עם כתה על שייכות , יצירת סיטואציות של הצלחה לילד שנדחק הצידה ובעיקר אמירה ברורה שחרם אינו עניין בין ילדים אלא באחריות של המבוגרים. גיליתי שברגע שהשתיקה נסדקת – משהו משתנה.
לא תמיד מיד , לא תמיד בקלות , אבל ילדים , מסתבר , רוצים לדעת שיש קו אדום ושיש מבוגר שלא חושש לעמוד עליו. חינוך תרבות וקהילה נפגשים בדיוק כאן – ביכולת שלנו ליצור סביבה שבה שייכות אינה פרס למצטיינים אלא זכות בסיסית. ילד לא צריך להשתנות כדי שיאהבו אותו אלא לדעת שיש מי שיראה אותו גם ברגעים הפחות יפים שלו. חרם לא מגיע עם שלט אדום מהבהב. ברוב המקרים הוא שקט , מתוחכם וכמעט בלתי נראה למי שלא יודע איפה להסתכל.
ילדים יודעים להסתיר מצוקה היטב – לפעמים כדי לא להדאיג , לפעמים מתוך בושה ולפעמים כי הם כבר הפנימו ש"זה פשוט ככה אצלי". סימנים ראשונים לחרם יכולים להיות שינוי קטן – ילד שהיה חברותי הופך לשקט , ילדה שאהבה ללכת לבית הספר מתחילה למשוך זמן בבוקר , תלונות גופניות כמו כאבי בטן וכאבי ראש הן לעיתים קרובות הדרך של הגוף לומר את מה שהלב עדיין לא מצליח לעכל. סימן נוסף הוא שינוי בשפה : ילדים מוחרמים מדברים על עצמם אחרת : "לא משנה" , " אני מעדיף להיות לבד". מאחורי המשפטים האלה מסתתרת לעיתים השלמה כואבת עם דחייה. גם הימנעות מהזמנת חברים הביתה או היעדר הזמנות לימי הולדת – עלולים להיות נורות אזהרה. השאלה שצריכה להישאל אינה אם יש חרם אלא – האם יש כאן ילד שמרגיש לבד בתוך קבוצה ? כי חרם לא מתחיל ביום אחד . הוא תהליך.
הוא מתחיל בהדרה קטנה , בדיחה , בהחלטה קבוצתית לא מדוברת – לכן זיהוי מוקדם הוא קריטי כדי לעצור את החרם . לפעמים כל מה שצריך כדי לפתוח שער מחדש זה מבוגר אחד שמסרב להמשיך ללכת לידו כאילו הוא לא סגור. בכתבה הבאה אפרט איך מתמודדים בלי להכחיש ובלי לשבור. תעקבו. מקווה שיועיל. שיהיו בשורות טובות בע"ה.
מאת: הדסה גילאור
אולי יעניין אותך
- הקונספציה של ביטוח לאומי: כך הפכו נפגעי החרדה ל"שקופים"
- תקדים במיסוי מקרקעין: בשורה ליזמים, אתגר לרשות המיסים
- כששער נסגר – על חרם , שתיקה והאחריות של כולנו.
- חגיגה של צבעים, טעמים ואנשים יום שישי בשוק הישן של נתיבות
- אחרי שנים של ציפייה: הדסה-הלמסלי נתיבות – ראיון מיוחד עם מנכ״ל הדסה
- לב גדול מנתיבות: תושב העיר תרם כליה והציל חיים
- זמן אבא: חמישה מפגשים שחיזקו קשרים ויצרו רגעים של יחד
About the Author
