“קודם תהיה בן אדם” – מיכאל לוי מנתיבות בראיון מיוחד

יש אנשים שפועלים כל החיים ברעש – ויש כאלה שעושים הכול בשקט. מיכאל לוי שייך לסוג השני. עשרות שנים של עשייה, התנדבות וליווי אנושי ברגעים הכי קשים של החיים – בלי כותרות, בלי פרסום ובלי אפליה.

מהשירות במשטרת ישראל, דרך הקמת פעילות זק״א בנתיבות, ועד ללוויה האחרונה שבה היה שם בשביל משפחה שלא הכיר קודם – מיכאל לוי בחר שוב ושוב באדם שמולו.

בראיון אישי לנתיבותי, הוא מדבר בפשטות ובכנות על שליחות, כאב, משפחה, אמונה, ועל המחיר האישי שגובה עשייה שאין לה שעות ואין לה חופשות.
זהו ראיון שלא מחפש לרגש בכוח – אלא מספר סיפור של חיים שלמים, כפי שהם.

אם היית צריך להציג את עצמך במשפט אחד לאדם שלא מכיר אותך – מה היית אומר לו?

אני אדם פשוט. לא מעבר לזה.

מתי בפעם הראשונה בחיים הרגשת שיש לך שליחות?

כשהתחלתי עם המשטרה וההתנדבות במשטרה. שם הרגשתי בפעם הראשונה שיש לי שליחות.

מה אתה זוכר ממרוקו או מהעלייה ממרוקו שהשפיעה עליך עד היום?

הגעתי ממרוקו בגיל יחסית גדול, בערך תשע.
אבא שלי היה צורף, ואני הייתי עוזר לו. הוא היה שולח אותי לבד עם עבודות של זהב וכסף.
כבר בגיל צעיר מאוד הרגשתי אחריות ושליחות. סמכו עליי – וזה נשאר איתי עד היום.

איך נתיבות של אז נראתה בעיניים שלך בתור ילד, ומה השתנה מאז?

נתיבות הייתה קטנה מאוד, אולי כ־600 תושבים. כולם הכירו את כולם.
ההבדל בין אז להיום הוא שמיים וארץ – העיר גדלה, התפתחה, והאנשים השתנו לגמרי.

באיזה גיל התגייסת ואיפה שירתת בצבא?

בגיל 17 נכנסתי לפנימייה צבאית בחיפה. ביקשתי לשרת בחיל הים, למדתי מורס, ובסוף שירתי בצוללת “תנין”. זו הייתה חוויה שעיצבה אותי.

אחרי השחרור, התגייסת למשטרה. מה עשית שם?

שירתי במשטרת ישראל. בהתחלה בנתיבות, ובהמשך עברתי לזיהוי פלילי ושירתי בעזה כ־26 שנים. שירות לא פשוט, עם אחריות גדולה.

אחרי שנים ארוכות במשטרה ובזיהוי פלילי, בחרת לפתוח חנות צילום בנתיבות. איך נולד החיבור שלך לעולם הצילום?

“אחרי שפרשתי מהמשטרה חיפשתי עיסוק שיחבר אותי לחיים.
משהו שייתן איזון לכל מה שראיתי וחוויתי.”
פתחתי חנות צילום בעיר, והצילום הפך להיות חלק מהיום־יום שלי. לצלם אנשים, משפחות, שמחות – זה היה עולם אחר לגמרי.”

ואחרי הפרישה מהמשטרה – לא עצרת. איך התחלת עם זק״א בנתיבות?

פנו אליי וביקשו שאארגן צוות. מצאתי מתנדבים טובים בעיר, עברנו הכשרות והקמנו כאן את יחידת זק״א בנתיבות. הכול בהתנדבות.

איך התחבר כל נושא הקבורה והמועצה הדתית?

זה התחיל מהשטח. הייתי מגיע לאירועים, מחליף מדים ומטפל בנפטרים.
כך התחלתי להתנדב גם בתחום הקבורה והחברה קדישא.
לילות, שבתות, חגים – בלי תפקיד רשמי, רק מתוך צורך. זה נמשך יותר מ־25 שנה.

מה הדבר הכי קשה בלפגוש שוב ושוב את הכאב של אנשים?

אני אגיד בכנות – רגש במובן הרגיל כמעט ולא היה לי.
השנים בזיהוי פלילי חישלו אותי.
כאב יש, אבל כדי להחזיק אחרים – אתה חייב להיות חזק.

האם היה רגע שאמרת לעצמך “אני לא יכול יותר ?

לא.
היו מצבים קשים מאוד, אבל כשאתה יודע למה אתה שם – אתה פשוט עושה.

כשאתה נכנס לבית של משפחה שאיבדה אדם יקר – מה אתה אומר קודם, ומה אתה לא אומר אף פעם?

אני מרגיע, מסביר, יושב איתם ומלווה עד הסוף.
ויש דברים שלא אומרים. אם ראיתי משהו חריג – זה נשאר אצלי. חס וחלילה להוסיף עוד כאב.

איך מצליחים לשמור על רגישות אחרי עשרות שנים כאלה?

קברתי שלושה אחים בעצמי. טיפלתי בהם.
וגם טיפלתי שנים באנשים סיעודיים, יום־יום.
זה לא מבטל רגישות – זה מלמד כבוד.

מה המחיר האישי הכי גדול של ההתנדבות?

המשפחה.
אין שבת ואין חג.
היו רגעים שעזבתי נכד באמצע הנחת תפילין בגלל הלוויה. זה המחיר.

מה המקום של רעייתך בכל העשייה הזו?

האמת? היא הסובלת העיקרית.
היו פעמים שיצאנו לאירוע, קיבלתי טלפון, עזבתי – וחזרתי רק שעות אחר כך.
ככה זה כל החיים.

מה היית רוצה שהעיר נתיבות תלמד מהגישה שלך לחיים?

לכבד, להבין, וללכת עם האדם שמולך – בקצב שלו

אחרי כל כך הרבה שנים – היה רגע של הומור?

כן. פעם הטלפון שלי נפל לתוך קבר.
אמרתי שדיברתי עם הנפטר, והוא ביקש מטען.

ולסיום, מה היית רוצה לאחל לתושבי נתיבות?

אריכות ימים, בריאות, אהבה – ובעיקר חיים בלי שנאה.

ואם בעוד 120 שנה יכתבו עליך שורה אחת – מה היית רוצה שיכתבו?

שלא עשיתי אפליה.

גם אחרי עשרות שנים של עשייה, מיכאל לוי לא מדבר על סיום – אלא על המשך.
בלי תפקיד רשמי ובלי צורך באור הזרקורים, הוא ממשיך להיות שם בשביל אנשים ברגעים הכי רגישים של חייהם.
גם היום הוא מתנדב באופן קבוע בבית העלמין בנתיבות בקיבוץ בית קמה, ומלווה משפחות גם ביישובי האזור – תאשור וברוש – בהכוונה, בליווי ובהתנהלות מול הרבנות.
בשקט, בענווה, ובעיקר בלי אפליה –
כך נראה חסד אמיתי.

אולי יעניין אותך