בכל בוקר אני עוברת ליד השער של בית הספר. אותו שער בדיוק אבל הילדים שעוברים בו שונים זה מזה. יש מי נכנס בריצה , יש מי שנגרר , יש מי שמחזיק ביד חבר ויש מי שמחזיק בעיקר את עצמו. השער הזה ,
כך נדמה לי , הוא הרבה יותר משער פיזי- הוא קו התפר שבין חינוך , תרבות וקהילה. אנחנו רגילים לדבר על חינוך במונחים של ציונים , תכניות לימודים ומיומנויות עתיד. אבל חינוך – לפחות בעיני – הוא קודם כל השאלה איזה אדם יוצא מהשער הזה בסוף היום.
האם הוא מרגיש שייך ? האם הוא יודע להקשיב ? האם הוא מרגיש שיש לו מקום – לא רק בכתה , אלא בקהילה כולה? תרבות היא לא מילה גדולה ששייכת רק למוזיאונים או לאירועי חג.
תרבות נוצרת בדברים הקטנים : איך מדברים זה עם זה במגרש המשחקים , מה קורה כשילד טועה , איך מגיבים לשונות , ואפילו איך נראית אסיפת הורים. וקהילה ? קהילה היא לא שלט בכניסה לשכונה .
היא התחושה שמישהו רואה אותך, גם כשאתה לא מצטיין , לא חזק , לא בטוח בעצמך. בשנים האחרונות נדמה שיש ציפיה שבתי הספר "יתקנו" הכל- שיחנכו לערכים, שילמדו להכיל רגשות , שילמדו כישורי חיים וגם ישיגו הישגים לימודיים.
האמת הפשוטה היא שחינוך לא מתקיים רק בין כתלי הכיתה .
חינוך מתרחש במפגש היומיומי בין הורים , מורים, ילדים ושכנים . הוא קורה בדרך שבה אנחנו מדברים על בית הספר ליד שולחן השבת ובאופן שבו אנחנו מגיבים כשילד אחר מתנהג "לא כמו שצריך " .
כאן אני רוצה לעצור ולהציע לקוראים לעשות ניסוי קטן – כזה שלא דורש ציוד מיוחד אלא רק תשומת לב – במהלך השבוע הקרוב שימו לב לדבר הבא : כמה פעמים ביום אתם משתמשים במילים שמחזקות שייכות וכמה פעמים במילים שמרחיקות ? משפטים כמו " אצלנו לא עושים דברים כאלה" , " הילד הזה בעייתי" " זה לא העניין שלנו " – לעומת משפטים כמו " איך אפשר לעזור ? " " בוא נבין מה קורה " , או " כולנו לומדים , כולנו טועים " .
אל תנסו לשנות כלום . רק סיפרו , או רישמו בצד. בסוף השבוע שאלו את עצמכם : איזה משפטים אנו אומרים יותר ? ולמה זה חשוב ? כי חינוך , תרבות וקהילה נבנים קודם כל משפה. השפה יוצרת מציאות.
ילד שגדל בסביבה שמדברת שפה של הכלה יגדל להיות מבוגר אחראי. ילד שגדל בסביבה של ניתוק ילמד מהר מאד להרים חומות. אבל הנה החלק המעניין באמת – והוא גם הסיבה לכתבה הזו – מה קורה כשלא רק אדם אחד עושה את ניסוי הזה אלא קהילה שלימה ? מה קורה כשכיתה ,
שכונה או ישוב קטן מתחילים להיות מודעים לשפה שהם משתמשים בה ? כאשת חינוך המצויה בין ילדים בגילאים שונים , תוצאות ההתבוננות , אני מודה , הפתיעו אותי הרבה יותר ממה שציפיתי. היו רגעים של מבוכה , רגעים של צחוק וגם תובנה שלא עוזבת אותי. עליה אכתוב , בע"ה , בטור הבא. עד אז , תעברו רגע בשער. לא בשער בית הספר אלא בשער המילים שלכם. יכול להיות ששם מתחיל השינוי האמיתי.
מאת: הדסה גילאור
אולי יעניין אותך
- אדריכל, פסיכולוג או שכיר חרב? המדריך המלא להישרדות בג'ונגל הגירושין
- בין שער בית הספר לשער הלב | טור אישי
- ונהפוך הוא | העצמה אישית
- תנאים מתלים בחוזה מכר – חגורת בטיחות או מוקש?
- לאיפה נעלם ניקולאס מדורו? | העצמה אישית
About the Author
